גמרא
פירוש
וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מְזִימִּין אֶת הָעֵדִים אֶלָּא בִּפְנֵיהֶם כָּךְ אֵין מַכְחִישִׁין אֶת הָעֵדִים אֶלָּא בִּפְנֵיהֶם.
אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן אִילּוּ הֲווֹ קַמַּן וּמַכְחִישִׁין לְהוּ הֲוָה הַכְחָשָׁה וְלָא הֲוָה מַשְׁגִּיחִין בְּהוּ דהוי לַהּ עֵדוּת מוּכְחֶשֶׁת הַשְׁתָּא דְּלֵיתַנְהוּ דְּאִילּוּ הֲווֹ לְקַמַּן דִּלְמָא הֲווֹ מוֹדוּ לְהוּ מְהֵימְנִי.
אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן אאוֹקֵי תְּרֵי לַהֲדֵי תְּרֵי וְאוֹקֵי מָמוֹנָא בְּחֶזְקַת מָרֵיהּ מִידֵּי דְּהָוֵה אַנִּכְסֵי דְּבַר שָׁטְיָא דְּבַר שָׁטְיָא זַבֵּין נִכְסֵי אֲתוֹ בֵּי תְרֵי אָמְרִי כְּשֶׁהוּא שׁוֹטֶה זַבֵּין וַאֲתוֹ בֵּי תְרֵי וְאָמְרִי כְּשֶׁהוּא חָלִים זַבֵּין.
אָמַר רַב אָשֵׁי באוֹקֵי תְּרֵי לַהֲדֵי תְּרֵי וְאוֹקִי מָמוֹנָא בְּחֶזְקַת בַּר שָׁטְיָא וְלָא אֲמַרַן גאֶלָּא דְּאִית לֵיהּ חֲזָקָה דַאֲבָהָתֵיהּ אֲבָל לֵית לֵיהּ חֲזָקָה דַאֲבָהָתֵיהּ אָמְרִינַן כְּשֶׁהוּא שׁוֹטֶה זְבַן וּכְשֶׁהוּא שׁוֹטֶה זַבֵּין.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
אלא אמ׳ רב נחמן. אין נאמנין, דאוקי תרי לבהדי וכו׳, וממונא היכא דקיימא תיקום.
בר שטיא זבין נכסי. מכר קרקעותיו. כשהוא חלום. בריא, והוי המכר מכר. ולא אמרן. דאוקים נכסי בחזקת בר שטיא. אלא דאית ליה. בנכסים הללו. חזקה דאבהתיה. כלו׳, שהיו בודאי של אבותיו, דחזקה מעליא הוא. אבל לית להו חזקה דאבהתיה. אלא דנפשיה, כלו׳, שקנאן הוא מאחרים והוחזק בידו, אמרינן כקנייתו כך מכירתו, ואין חזקתו חזקה לבטל מכירתו. אין מזימין את העדים אלא בפניהם. כלומ׳, אם באו שנים ואמרו שראובן חייב לשמעון מנה שהלוהו בראש חדש ניסן, ובאו שנים אחרים ואמרו שקר הם מעידים, לפי שבכל אותו ראש חדש ניסן הם היו עמנו במקום אחר רחוק משם מהלך שני ימים או שלשה, ואמרה תורה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ומשלמים אותן עדים לו מנה. ודוקא כשהזימום בפניהם ממש, דכתיב והועד בבעליו, יבא בעל השור ויעמוד על שורו, אבל מכחישין את העדים לבטל עדותן אפילו שלא בפניהם. כלו׳, דהזמה שלא בפניהם עדות הוא ברור לבטל עדותן, והוו תרי בהדי תרי ואוקים ממונא בחזקת מריה. אבל כשהיה ההזמה בפניהם ממש, התורה האמינה האחרונים מן הראשונים לעולם, ולא אמרי׳ תרי ותרי נינהו. אין מקיימין את השטר מתוך שטר שקרא עליו ערער, אלא אם כן הוחזק בב״ד. דאי לא הוחזק בב״ד חיישינן שמא אמת הוא שהוא זייף גם אותו שטר, אבל אם לא קרא עליו ערער לא בעינן הוחזק בב״ד, ומקיימין ממנו אף על פי שאין עליו הנפק. ודוקא ביוצא מתחת ידי אחר, אבל ביוצא מתחת ידי עצמו אמרי׳ בסמוך דלא מקיימין, דחיישינן דילמא זיופי זייף.
משתי שדות או משתי כתובות. כי היכי דליהוו תרי סהדי לכל חתימה וחתימה. ובשופי. בלא ערער. זיופי זייף. הסתכל בכתב של אותן שטרות, וכיון וחתם הוא בעצמו את השלישי דוגמת אותה חתימה. כותב אדם עדותו. כלומ׳ אם עשאוהו עד בדבר וירא לשכחו, כותבו על חתיכת קלף ומצניעה. ומעיד. על פי אותו כתב, אפילו לאחר כמה שנים. והוא שזוכרה מעצמו. כלו׳, שלא נצטרך לאותו כתב לכל אותו עדות, אלא לרובו, שגם הוא היה זוכר ראשי פרקים מן העדות, ולאחר שראה נזכר מאליו הכל. וקמ״ל שאע״פ שתחלת זכרונו לא היה אלא על ידי פינקס, אין בזה משום מפיהם ולא מפי כתבם. אף על פי שאין זוכרה מעצמו. אלא לאחר שראה בשטר נותן בלבו ונזכר הכל, כשר, דהא נזכר הכל, שאם לא נזכר, הוי מפיהם ולא מפי כתבם.
מפורש הכל בהלכות הרב אלאפסי ז״ל היטב.
לעצמו מאי. אם בעל דין עצמו מזכירו עד שנזכר.מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות.
בר שטיא זבין נכסי. מכר קרקעותיו. כשהוא חלום. בריא, והוי המכר מכר. ולא אמרן. דאוקים נכסי בחזקת בר שטיא. אלא דאית ליה. בנכסים הללו. חזקה דאבהתיה. כלו׳, שהיו בודאי של אבותיו, דחזקה מעליא הוא. אבל לית להו חזקה דאבהתיה. אלא דנפשיה, כלו׳, שקנאן הוא מאחרים והוחזק בידו, אמרינן כקנייתו כך מכירתו, ואין חזקתו חזקה לבטל מכירתו. אין מזימין את העדים אלא בפניהם. כלומ׳, אם באו שנים ואמרו שראובן חייב לשמעון מנה שהלוהו בראש חדש ניסן, ובאו שנים אחרים ואמרו שקר הם מעידים, לפי שבכל אותו ראש חדש ניסן הם היו עמנו במקום אחר רחוק משם מהלך שני ימים או שלשה, ואמרה תורה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ומשלמים אותן עדים לו מנה. ודוקא כשהזימום בפניהם ממש, דכתיב והועד בבעליו, יבא בעל השור ויעמוד על שורו, אבל מכחישין את העדים לבטל עדותן אפילו שלא בפניהם. כלו׳, דהזמה שלא בפניהם עדות הוא ברור לבטל עדותן, והוו תרי בהדי תרי ואוקים ממונא בחזקת מריה. אבל כשהיה ההזמה בפניהם ממש, התורה האמינה האחרונים מן הראשונים לעולם, ולא אמרי׳ תרי ותרי נינהו. אין מקיימין את השטר מתוך שטר שקרא עליו ערער, אלא אם כן הוחזק בב״ד. דאי לא הוחזק בב״ד חיישינן שמא אמת הוא שהוא זייף גם אותו שטר, אבל אם לא קרא עליו ערער לא בעינן הוחזק בב״ד, ומקיימין ממנו אף על פי שאין עליו הנפק. ודוקא ביוצא מתחת ידי אחר, אבל ביוצא מתחת ידי עצמו אמרי׳ בסמוך דלא מקיימין, דחיישינן דילמא זיופי זייף.
משתי שדות או משתי כתובות. כי היכי דליהוו תרי סהדי לכל חתימה וחתימה. ובשופי. בלא ערער. זיופי זייף. הסתכל בכתב של אותן שטרות, וכיון וחתם הוא בעצמו את השלישי דוגמת אותה חתימה. כותב אדם עדותו. כלומ׳ אם עשאוהו עד בדבר וירא לשכחו, כותבו על חתיכת קלף ומצניעה. ומעיד. על פי אותו כתב, אפילו לאחר כמה שנים. והוא שזוכרה מעצמו. כלו׳, שלא נצטרך לאותו כתב לכל אותו עדות, אלא לרובו, שגם הוא היה זוכר ראשי פרקים מן העדות, ולאחר שראה נזכר מאליו הכל. וקמ״ל שאע״פ שתחלת זכרונו לא היה אלא על ידי פינקס, אין בזה משום מפיהם ולא מפי כתבם. אף על פי שאין זוכרה מעצמו. אלא לאחר שראה בשטר נותן בלבו ונזכר הכל, כשר, דהא נזכר הכל, שאם לא נזכר, הוי מפיהם ולא מפי כתבם.
מפורש הכל בהלכות הרב אלאפסי ז״ל היטב.
לעצמו מאי. אם בעל דין עצמו מזכירו עד שנזכר.מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות.
הערות
הערות
Gemara
Peirush